פסק-דין בתיק ע"פ 70339/04

1.         זהו ערעור כנגד פסק-דינו של בית משפט שלום לתעבורה בת"א-יפו (כב' השופטת כצמן), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגה רשלנית, והטיל עליו עונש פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים, כמו גם פסילה על תנאי וקנס כספי.

            על-פי עובדות כתב האישום שהוגש לבית המשפט קמא, נהג המערער בקטנוע ברח' בזל מכיוון מזרח למערב, ובהתקרבו לבית סמוך למס' 42, יצא רכב הנהג המעורב מחניון תת-קרקעי לכיוון נסיעת המערער, כאשר המערער נהג בחוסר זהירות ולאחר שהתקרב לרכב המעורב עקף אותו משמאל, נצמד עליו תוך שהוא מרים רגלו הימנית ובועט במראת הרכב השמאלית, כתוצאה מכך איבד שיווי משקל ונפל על הכביש, והרכב המעורב נאלץ לסטות ימינה ופגע בעמוד בטון.

            המערער הוא שנפגע באירוע זה, אך גם הרכבים המעורבים ניזוקו.

2.         בית המשפט קמא הרשיע, כאמור, את המערער לאחר שמיעת ראיות, תוך שהוא מסתמך על עדויות של 3 עדים, השניים הראשונים הם הנהג המעורב ועד נוסף, והשלישי הוא פקח עירייה שעמד בסמוך למקום וצפה באירועים ומסר עדות על כך בבית המשפט קמא.

            לפי גרסת עד תביעה 1, ביציאה מהחניון ראה את המערער רוכב באופנוע, מתקרב לעברו במרחק של 15 מ', ובכל זאת המשיך הוא בפנייה, כאשר מהירות נסיעתו היתה מאוד איטית, בהתחשב ברוחב הכביש שהינו צר וברכבים שחונים מסביב, ציין שראה אותו מרים את רגלו ובועט במראה ואיבד שליטה, באופן שאילץ אותו לסטות ימינה.

            בעמ' 3 לפרוטוקול מול השורה 14, ציין העד בחקירתו הנגדית, שסטייתו הפתאומית נועדה כל כולה למנוע פגיעה במערער.

            עד תביעה 2 חזר גם הוא על עיקרי טיעוניו של עד תביעה 1, טען שהרכב בו נסע הנהג המעורב החל בנסיעה תוך יציאה מהחניון, כאשר האופנוע של המערער הגיע במהירות למקום, אם כי ציין מרחקים אחרים של כ-20 מ', כאשר עד תביעה 1 ציין מרחק של כ-15 מ', גם הוא חזר על הגרסה שהמערער ניסה לבעוט במראת הרכב ואגב כך איבד שליטה.

            בהמשך אישר העד שבהליך אחר בבית משפט לתביעות קטנות, ציין מרחק של כ-10 מ' מהיציאה מהחניון עד לאיבוד השליטה והפגיעה ברכב.

            עדותו של עד תביעה 3, שהוא עד תביעה אובייקטיבי, נטול עניין, שאינו מכיר מי מהנפשות הפועלות (עד תביעה 2 אישר שיתכן והחליף דברים בינו לבין עד תביעה 1), זה ציין מפורשות שרכבו של עד תביעה 1 לא עצר כמתחייב בעת יציאתו מהחניון, לא נתן זכות קדימה לבאים בכביש (ראה עדותו בעמ' 10, שורות 10 ואילך - שם ציין מספר פעמים שהרכב לא עצר בעת יציאתו מהחניון), אין זו הסתירה היחידה בין עדות עד תביעה 3 לעדות עדי תביעה 1 ו-2, כאשר לגרסתו של עד תביעה 3 המערער הצליח לעצור את האופנוע עליו רכב ובשלב מאוחר יותר נתן גז והחל לרדוף אחר הרכב המעורב, תוך שהוא רואה שהוא סוטה ימינה ושומע מכה.

            עד זה אינו מציין דבר וחצי דבר לגבי הבעיטה שבעט המערער במראת הרכב המעורב.

3.         בית-משפט קמא קבע בהכרעת-דינו שהוא מעדיף את גרסת עדי התביעה 1 ו-2, באשר לסיבה בגינה איבד המערער את השליטה על אופנועו, תוך שבית-משפט קמא מנמק זאת " גרסה זו הגיונית יותר".

            בית-משפט קמא לא התעלם מטענת ההגנה שמדובר בכביש צר, שבוצעו בו עבודות תשתית, אך קבע שעובדות אלה חייבו את המערער בנסיעה איטית יותר.

            סופו של דבר, קבע בית-משפט קמא כי גרסת התביעה הינה הגיונית יותר, וכי המערער נהג ברשלנות כאשר החל לעקוף את רכבו של עד תביעה 1, איבד שליטה ונפל.

4.         אף מבלי לקבוע עמדה לגבי הממצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט קמא, אינני יכול להבין כיצד זה בית המשפט קמא התעלם מהרשלנות הרבתי שבאופן נהיגת עד תביעה 1.

            אם גרסתו של עד תביעה 3 היתה מקובלת על בית המשפט קמא, הרי לא ברור כיצד זה בית המשפט קמא התעלם מדברי העד שהנהג המעורב יצא מחניון ברח' בזל, לא עצר את רכבו כפי שהוא מחוייב לעשות על פי התמרור שמוצב בפניו, לא נתן את דעתו לתנאי הדרך ולא שם לב למערער שהגיע עם רכבו, לא נתן זכות קדימה למערער והחל את השתלבותו בדרך תוך התעלמות מהמערער שרכב על אופנוע.

            גם אם בית המשפט קמא אימץ את גרסת עדי התביעה 1 ו-2 דווקא, היה מקום לקבוע זאת מפורשות, כיוון שגרסתם של אלה אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של עד תביעה 3.

            עד תביעה 3 לא ציין מילה וחצי מילה לגבי הנפת הרגל על ידי המערער, נסיון הבעיטה במראת הרכב המעורב, אלא ציין שהמערער ניסה לעקוף את הרכב המעורב, איבד שליטה וסטה ימינה.

5.         אמנם, גרסתם של עדי התביעה סבירה והגיונית יותר, והרי אין מחלוקת בדבר העובדה שהאופנוע של המערער החליק באופן שהמערער נפל, ועד תביעה 1 נאלץ לסטות באופן פתאומי לימין הדרך על מנת להימנע מפגיעה בו, אך דומה שהעובדה שגרסה זו סבירה והגיונית יותר, אין משמעה שבהכרח הוכחו יסודות העבירה מעבר לכל ספק סביר.

            לצורך הרשעת נאשם בפלילים, על בית המשפט לקבוע שגרסת עדי התביעה הוכחה או שהוא מקבל גרסה זו ומאמין לה, תוך שלילת גרסת ההגנה, וכל זאת כאמור כאשר בית המשפט קובע שהוא השתכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, ואין די לצורך כך בקביעה שהגרסה של התביעה היא יותר הגיונית וסבירה או פחות מכך.